עושה שרירים: על החיים עם שרקו מארי טות

אתחיל דווקא מהסוף: בעוד שלושה חודשים עבדכם הנאמן יקבל תעודת הוראה למקצוע האנגלית, ויהיה מורה בישראל. המסע החל לפני יותר משנתיים ואני רוצה לספר קצת על הרציונל שמאחוריו. מי שקרא את הפוסטים הקודמים שלי כבר מבין שלחיות עם CMT זה אומר לקבל החלטה, בכל רגע ורגע. האם לשטוף כלים היום או לעשות כביסה. האם ללכת לשירותים באמצע השיעור (מה שאומר לרדת קומה במדרגות) או להתאפק עוד חצי שעה. קל וחומר בהחלטות המשמעותיות יותר שלכולם יש, כמו מה-אני-רוצה להיות-כשאהיה-גדול. סיימתי את התואר הראשון והייתי בצומת דרכים. הייתי אחרי "החמרה במצב" בפעם הראשונה בחיי, והבנתי שסביר שזה יקרה שוב עוד כמה פעמים בעתיד. אז איך מחליטים על כיוון מקצועי שיתאים גם ליכולות ולרצונות שלי עכשיו בגיל 30 + וגם יתאים בעוד 10 שנים נגיד. כי זה לא מצב חיים שמאפשר "לזרום" ולהחליף עבודה כל שנתיים שלוש, כפי שהייתי רגיל לעשות ניסיתי לחשוב מה היכולות שלי. כל חיי עסקתי בהדרכה בחינוך הבלתי פורמלי, ואני אוהב את השפה האנגלית. אחד ועוד אחד שווה תעודת הוראה. כמו כן זהו מקצוע מבוקש, ויש שפע של מסגרות שאפשר לעבוד בהם ולחיות