עושה שרירים: על החיים עם שרקו מארי טות

לפני שלוש שנים, במהלך התואר הראשון, ישבתי עם חבר שהכרתי דרך אחד הפורומים של סיאמטי  ודיברנו על העתיד. "אתה חייב לחשוב עכשיו איפה תהיה בעוד 10 שנים" הוא אמר, לא במובן הקואוצ'רי של איפה אני רואה את עצמי מבחינת הצלחה, אלא מתוך ההבנה שCMT היא פרוגרסיבית, והחלטות שנקבל היום יעצבו בהכרח את העתיד שלנו. עםCMT  אין ספונטניות. אז החלטתי ללכת על הוראת אנגלית. השבוע סיימתי את הלימודים. נולד מורה בישראל. המסע עוד לא הושלם. השלב הבא הוא מציאת בית ספר שיתאים לי מבחינת המגבלות שלי. מורה שמלמד מקצוע, בהגדרה מתרוצץ במשך כל היום בין הכיתות והקומות השונות. לא בדיוק בשבילי. אז צריך למצוא בית ספר קטן, בלי הרבה קומות. לך עכשיו תשלב בין ההעדפות האישיות שלך (תיכון, חטיבה או יסודי, איזור תל אביב או יותר רחוק, היקף המשרה...) לבין המציאות הפיזית. לא קל לחפש עבודה, לא קל שבעתיים לחפש עבודה עם מגבלה. ברגעים האלה אני תופס את הראש ואומר לעצמי "מה עשיתי". מצד שני, האם זה באמת כל כך שונה מהמצב היום, בו אני צועד מהחניון למעלית, מהמעלית למשרד, מהמשרד לשירותים (זוכרים, אני נכנס לשירותי