מורה נולד

לפני שלוש שנים, במהלך התואר הראשון, ישבתי עם חבר שהכרתי דרך אחד הפורומים של סיאמטי
 ודיברנו על העתיד. "אתה חייב לחשוב עכשיו איפה תהיה בעוד 10 שנים" הוא אמר, לא במובן הקואוצ'רי של איפה אני רואה את עצמי מבחינת הצלחה, אלא מתוך ההבנה שCMT היא פרוגרסיבית, והחלטות שנקבל היום יעצבו בהכרח את העתיד שלנו. עםCMT  אין ספונטניות. אז החלטתי ללכת על הוראת אנגלית. השבוע סיימתי את הלימודים. נולד מורה בישראל.

המסע עוד לא הושלם. השלב הבא הוא מציאת בית ספר שיתאים לי מבחינת המגבלות שלי.

מורה שמלמד מקצוע, בהגדרה מתרוצץ במשך כל היום בין הכיתות והקומות השונות. לא בדיוק בשבילי. אז צריך למצוא בית ספר קטן, בלי הרבה קומות. לך עכשיו תשלב בין ההעדפות האישיות שלך (תיכון, חטיבה או יסודי, איזור תל אביב או יותר רחוק, היקף המשרה...) לבין המציאות הפיזית. לא קל לחפש עבודה, לא קל שבעתיים לחפש עבודה עם מגבלה.

ברגעים האלה אני תופס את הראש ואומר לעצמי "מה עשיתי". מצד שני, האם זה באמת כל כך שונה מהמצב היום, בו אני צועד מהחניון למעלית, מהמעלית למשרד, מהמשרד לשירותים (זוכרים, אני נכנס לשירותי הנשים כי הם הרבה יותר קרובים)...

ביום הראיונות לעבודה שלי, היו כ10 חבר'ה לפני בתור. זאת הייתה הפעם הראשונה בה אמרתי בגלוי בראיון עבודה שיש לי מגבלה. אפילו התעניינתי לגבי הסדרי חנייה. 10 אנשים התראיינו לתפקיד. זמן מה לאחר שקיבלתי את הטלפון שבישר לי שהתקבלתי, חשבתי לעצמי "מכל האנשים האלה, בחרו אותי, ה"בעייתי". מי צריך עכשיו עובד שצריך להתחשב במגבלות שלו."

יש אנשים שיותר קשה להם. יש אנשים מרותקים לכיסאות גלגלים. יש פליטים שברחו ממלחמות אזרחים. אבל יש גם אנשים שקל להם יותר. יש מיליונרים. יש אנשים שפשוט חיים את החיים שלהם בכייף.

לפעמים אני מרגיש שאני תקוע באמצע. אני לא מתכחש למצב שלי. להיפך, אני בתהליך מתמיד של קבלה עצמית, והצגה עצמית. יש לי נוירופתיה, פגיעה במערכת העצבים. אבל לפעמים זה מתנגש עם המקום הראשוני ביותר שלי: להיות "רגיל".

יום אחד ראיתי בטלוויזיה סרט דוקומנטרי על דיסלקציה. זה סרט שראיתי כבר באחד הקורסים, אבל משהו בו משך אותי. ולפתע הייתה לי "הארה" והכל התחבר. אני רוצה לעבוד עם  בעלי לקויות למידה. לא כי המצב שלי גרם לי להיות אדם יותר סובלני ואמפתי. אני רוצה לעבוד איתם, וזה כל כך מרתק אותי, כי כי כל בעלי הדיסלקציה שהופיעו בסרט עברו בדיוק מה שאני עברתי. שנתיים ותשעה חודשים של גיהנום, של האשמות, השפלות, כאב פיזי ונפשי, עד שאיבחנו את הפגיעה שלי.

אני מאמין גם שיש ערך מוסף לילדים שנפגשים עם "האחר", עם משהו שלא תמיד הם יכולים להיחשף אליו. מורה צעיר, עם מגבלה. לא התייעצתי עדיין עם אנשי מקצוע על העלאת הנושא עם תלמידים, ואני לא מתכנן לעשות זאת בשנה הראשונה שלי כמורה שגם ככה עמוסה רגשית. אבל אני כן מאמין שניתן לנצל את זה כיתרון. 


''

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

אין דבר העומד בפני הרצון (?)

שישים שניות על ביטוח לאומי

גבירותיי ורבותיי, יש לנו קהילה!