לומדים לחיות עם זה ככה

שבתי מן הגלות האינטרנטית. 

הייתה בי הצטברות של כלכך הרבה דברים שרציתי לכתוב, לפרוק החוצה אל המרחב, בציפייה שאולי זה גם יעזור לפתוח צוהר קטן לCMT בישראל. ואז אחרי שפרקתי בכמה פוסטים, נרגעתי, ואז התאכזבתי ואז נבהלתי. 

נרגעתי כי זה יצא. האבן נגולה. התאכזבתי, כי לא הרגשתי שהגעתי אל מספיק אנשים. לא מספיק תגובות. 

ואז נבהלתי. רציתי לחשוף את הסיפור שלי אל העולם, אבל לא לעולם הקרוב מדי. רק 2-3 אנשים שקרובים אלי באמת יודעים על מה שאני משתף כאן. השאר פשוט יודעים שאני "מתמודד". ופתאום הבנתי את גודל החשיפה, וזה היה מבהיל. 

הלילה התחברתי לקפה כדי לקרוא פוסט על זוגיות עם בן אדם בעל מגבלה, ולפתע ראיתי שיש לי 3 הודעות בתיבה, מאנשים שרצו לשוחח איתי ישירות, כי הסיפור שלי נגע להם באופן אישי. 

אז הנה אני כאן, מקווה שתקבלו אותי בהבנה, כי בחיים כמו במגבלה, יש רגרסיה ויש הטבה, ימים טובים יותר וטובים פחות. אבל לומדים לחיות עם זה ככה.  

דייויד 

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

אין דבר העומד בפני הרצון (?)

שישים שניות על ביטוח לאומי

גבירותיי ורבותיי, יש לנו קהילה!