מחשב מסלול מחדש
חוב קטן מהמלחמה.
מסתבר שזה פוגש אותי גם במצב הזה. בזמן עופרת יצוקה, הייתי סטודנט במכללת ספיר וגרתי ליד שדרות, כך שאני בעל ניסיון עם "המצב". כיום אני גר בעיר גדולה במרכז הארץ. קומת קרקע בבניין שנבנה בתקופת המנדט הבריטי. המרחב המוגן ביותר הוא חדר המדרגות, במרחק עשרה צעדים הליכה + טיפוס במדרגות. אין מצב שאני עושה את זה. לאחר חישובים ומחשבה, אני מחליט שהמקום ה"בטוח" ביותר הוא מתחת לשולחן העבודה שלי, בבית. לא החלטה פשוטה. אז עכשיו יש אזעקה, ואני עסוק מצד אחד בתקווה שלא ייפול לי רסיס על הבית ומצד שני אולי הייתי צריך לצאת לחדר המדרגות..
אני עובד בבניין משרדים גדול, קומה שלישית. הוראות הביטחון הן שבזמן אזעקה, יש לרדת עד למטה, לחניון. במדרגות. אין מצב שאני יורד עד למטה, אז אני מחליט שאשאר בחדר המדרגות. העניין הוא שבזמן אמת, כאשר 300 איש, מקומה חמישית ועד שלישית מנסים לרדת יחד במדרגות, זה לוקח קצת זמן. ובזמן הזה עומדים ומחכים. לעמוד? אין מצב. חישובים ומחשבה, ואני מחליט, ניחשתם נכון, שהמקום "הבטוח" ביותר הוא מתחת לשולחן העבודה שלי, במשרד. אז עכשיו אני עסוק בלדאוג שאף אחד לא יראה שנשארתי במשרד, כי אסור על פי הוראות הביטחון, ומצד שני יש לי חלון ענק במשרד, פתח לצרות אם פוגע רסיס.
הרבה דברים קורים בתקופה האחרונה, מבטיח לעדכן בקרוב.
בינתיים שיהיה שבוע טוב לכולם, ולמי שיש ילדים בגיל הבי"ס – בהצלחה :)
תגובות
הוסף רשומת תגובה