כוח

כידוע אני לא לא חובב של סיפורי גבורה, השראה, ניסים ונפלאות, השוואות, הכל בראש, יש דברים יותר גרועים, דודה שלי החלימה ­­­­מ___(השלם את החסר).

אגב, אתמול סיפרו לי משפט חדש: "CMT זאת מחלה קלה מאוד שכל אחד היה שמח לקבל".

את הפנינה הזאת, אמרה רופאה ניורולוגית לאם, שבנה אובחן לאחרונה עם CMT.

דבר אחד אני כן אוהב: את הכח שלי. את הכח שבי. תמיד הייתי אדם חזק, וגם במצבי הנוכחי אין סיבה שזה ישתנה. לא יודע למה אבל השבוע נזכרתי בכתבה שקראתי על מורן סמואל, ספורטאית אולימפית, שבאמצע החיים, משום מקום, הפכה למשותקת מבית החזה ומטה. היום היא ממשיכה לשחק כדורסל על כיסא גלגלים, והשתתפה באולימפיאדת לונדון במקצוע החתירה. היא נשואה לפיזיותרפיסטית שטיפלה בה במהלך השיקום.

"תמיד הייתי כזו. אף פעם לא נכנעתי לעצב, לרחמים עצמיים. שמחתי שהוא היה איתי. סיכמנו שאני עדיין צעירה, חזקה, אופטימית. וכן, גם אם הגוף שלי, או חלק נכבד ממנו, השתנה ברגע אחד - שום דבר לא יכול לקחת ממני את הנפש, את הרוח שלי"  (מורן סמואל מתוך כתבה ב"וואלה").

זה בדיוק העניין בשבילי: CMT הפכה לחלק ממני, חלק מהזהות שלי ומהיומיום שלי, אבל היא לא מייצגת אותי. היא לא השתלטה עליי ולא שינתה אותי.

אני לא סופרמן. אני דייויד, נעים להכיר.