דילמות, חלק א

בכל מיני סיטואציות שואלים אותי: "איך זה בא לידי ביטוי ביומיום". אז יש את החלק שאני מברך עליו, של בחור צעיר שעובד ולומד, שותה, מבלה, צוחק ואוהב. ההתמודדות נמצאת שם בכל רגע ורגע, בכל מעשה הכי קטן.

עד גיל 30, הספקתי לא מעט. טיילתי קצת בדרום אמריקה, בארה"ב, בהודו. עבדתי בעבודות שאהבתי יותר ופחות, והתחלתי לימודי תואר ראשון. היה לי בעיקר קשה לעלות מדרגות, לסחוב דברים כבדים ולרדוף אחרי אוטובוסים ורכבות. 

כולנו צריכים לעשות כביסה, לעשות קניות בסופר, לנקות את הבית, לקפוץ להביא חלב כי תכף באים אורחים ובדיוק נגמר. אתם יודעים, חיים. אז גם אני עשיתי את הדברים האלו, קצת יותר לאט, עם קצת יותר מאמץ, אבל עשיתי. לפני כשלוש שנים חוויתי "החמרה". כל הרופאים שהייתי אצלם אמרו שCMT מתקדמת לאט לאט עם השנים, אבל זה בוודאות לא יגיע למצב חמור וצפויים לי חיים ארוכים.

אז ההתקדמות באה לידי ביטוי בכך שפתאום גם הקניות בסופר הפכו להיות קשות לי, וללכת מבניין לבניין במכללה נהיה קשה. ללכת לבקר חבר שגר בקומה רביעית בלי מעלית הפך למשימה בלתי אפשרית. 

לאט לאט אתה לומד להבין, שכל יום הוא תוצאה של האתמול וכך גם לגבי המחר, כי ההחלטות שקיבלת אתמול ישפיעו בהכרח על התפקוד מחר. למה הכוונה? נגיד שאתמול בלילה לא מצאתי חנייה קרוב לבית. אז אני יודע שבבוקר יש לי 500 מטר הליכה אל האוטו כדי להגיע לעבודה. בנוסף תכננתי לעבור היום במכולת, כי חסרים לי כמה דברים בסיסיים וזה עדיין לא מספיק בשביל לעשות משלוח. בינתיים הגעת לעבודה. השירותים נמצאים בקומה השלישית וגם חדר האוכל. לא נורא כי יש מעלית. אבל היום המעלית מקולקלת. בזה הרגע ויתרת על הרעיון של ללכת למכולת, כי הליכת בוקר אל האוטו + 3 טיולים לפחות במהלך היום אל הקומה השלישית ובחזרה למטה, זה מספיק בשביל לשתק אותי פיזית עד מחר בבוקר.  שלא תבינו לא נכון, אני יכול לעשות הכל. אני יכול גם לעשות קניות אחרי יום כזה וגם למלא דלק בשירות עצמי ולזרוק את הזבל. המחיר שאשלם על המעשים האלה הוא שקובע. המחיר הוא הכאב. עוד נגיע אליו.

אז מנסים שילובים, קומבינציות. ניסיתי את שיטת ההצטברות: מחכים עד שיהיה מלא מלא כביסה וזבל לזרוק ולכלוך בבית, וקוראים לאמא שתבוא לעזור. והופ, תוך שעה וחצי החיים חוזרים למסלולם והכל נקי ומצוחצח. רק שבינתיים חיית שבועיים בבית מסריח, מכבס לבנים בכביסה ידנית בכיור (שזה גם דורש מאמץ מהידיים) ומזיז קרטונים ריקים של המשלוח מהסופר מצד אחד של החדר לצד שני. 

חופשה בחו"ל. חבר שגר במרכז של עיר בילויים אירופית מזמין אותי לבוא אליו לשבוע. נשים בצד לרגע את העובדה שהסרט מתחיל עוד בשדה התעופה, בעמידה בתורים ובהליכה האינסופית לאורכו של טרמינל 3 ממש עד לרגע העלייה למטוס וגם בחזרה לארץ. הגעת לחו"ל. יש כל כך הרבה מה לראות מה לעשות, מועדונים לבלות בהם. הרי לא תשב בבית כל היום נכון? וגם לא תשב כל היום באיזה בית קפה ברחוב ותבהה בעוברים ושבים. דילמה.